אומנות על טהרת הקודש
מאת: עוזיאל כמיסה
הצייר החב"דניק, ברוך נחשון, הוא בין האומנים הבודדים כיום שיוצרים אומנות יהודית עכשווית. ציוריו הם, למעשה, חזיונות רוחניים הרואים אור על מצע הציור המוחשי. לאחרונה הציג נחשון תערוכה בהיכל התרבות בפתח תקווה תחת הכותרת "אומנות על טהרת הקודש"- משפט שאמר לו הרבי מלובביץ' לפני 42 שנים ומינה אותו כשליח לתקן בעולם את חוש הציור בכשרות. לאיש יש הרבה מה לומר גם מעבר לאומנות.
בביתו של הצייר החב"דניק ברוך נחשון בקרית-ארבע ישנה אווירת קדושה מיוחדת. ציוריו הייחודיים הממלאים את קירות ביתו שופעים אור נסתר, וכמעט שלא ניתן למצוא חלל כותל ריק מתמונה. הבית, שמשמש גם כבית- כנסת, מושך אליו למניין אנשים לא קונבנציונאליים, מעין "טיפוסים", מכל העדות ובגילאים שונים, המחפשים את השמחה, השלווה והרוגע שבעבודת ה'. "כל מי שישן טוב בשבת וקם מאוחר, יודע שאפשר למצוא מניין בנוסח חב"ד אצל נחשון". בתקרת הבית תלויה חופה רקומה שהביא נחשון מבית כנסת בברוקלין, שנמצא מוזנח לאחר שנכנסו אליו כושים אנטישמים, נתצו והרסו מכל הבא לידם. תחת חופה זו נישאו בביתו של נחשון כבר זוגות מספר, ביניהם גרים, מה שמסביר, בין השאר, את האווירה המיוחדת במקום- השראת שכינה.
ברוך נחשון נולד בשנת 1939 בחיפה להוריו, אנשי תורה ועבודה, שעלו מפולין בתחילת שנות ה-30 בתור חלוצים של תנועת "השומר הדתי". תקופות רבות, שאנו, ילידי הארץ, רק קוראים עליהם בספרי ההיסטוריה, ראה נחשון במו עיניו ולעיתים גם חוה על בשרו. בטון דיבור רגוע ורך, מלא הומור, החל נחשון לספר לי אודותיו בסבלנות רבה.
יופי שאין כדוגמתו
כששואלים את נחשון כיצד התחיל את דרכו באומנות, הוא לא שוכח לציין את הגננת שלו, שכאשר רצתה לקנות שקט בגן- נתנה לו לצייר. "ההערכה שלי אליה היא מאז ועד היום. בערב ראש השנה האחרון היא טלפנה אלי לאחל לי שנה טובה. אע"פ שהיא כבר כבת 85, בשבילי היא עדיין צעירה כמו אז".
כמו כל אמן, גם נחשון, אדם חופשי בכל נפשו, התקשה להסתגל למסגרות כובלות, אך נאלץ להכנע אליהם. במסגרת בית ספרית לא מצא נחשון עניין. "צריך ללמוד 'במקום שליבו חפץ', ושם לא היה לי חפץ. שום דבר לא עניין אותי. הייתי הולך לבית הספר רק בשביל מצוות כיבוד הורים, אבל בכיתה הייתי בוהה בתקרה כל היום".
ביום מן הימים, ניגש ידיד משפחה לאביו של נחשון, שהיה נגר במקצועו, וסיפר לו שבמרומי הכרמל ישנו צייר, שלמה נראני שמו, שמעוניין להזמין מסגרות עץ לתמונותיו לצורך תערוכה. אביו סיפק לו את העבודה, והפגיש את בנו עם האומן. כך, למעשה, החל הקשר בין השניים.
שלמה נראני היה תלמידו היחידי של הצייר פול סזאן ומראשוני הצלמים בארץ. הוא שימש גם כצייר המלכותי של פואד מלך מצרים, אביו של המלך פארוק. "בציורים שהראה לי" מספר נחשון, "היה יופי שאין כדוגמתו! לא יאומן כי יסופר"! נחשון למד אצל נראני מגיל 11 ועד גיל 18, ובין השניים התפתחה אהבת נפש. נראני ראה בנחשון יורשו הרוחני. לנחשון ניתנה האפשרות הבלעדית, מלבד אשתו של נראני, לעמוד מאחורי גבו ולצפות באמן בשעת עבודתו. "יחסו לציור היה כמו עבודת קודש, כמו מתפלל מכל הלב", מתאר נחשון, "הוא לא היה דתי במובן המקובל של המילה, אבל היה לו רגש דתי עמוק, וטרם כניסת השבת היה מניח את מכחולו ומפסיק לצייר, וזה השאיר עלי רושם חזק".
"טוב מראה עיניים מהלך נפש"
עם סיום לימודיו התיכוניים התוודע נחשון לעולמם של חסידי חב"ד. הוא למד בכפר חב"ד שנה קודם גיוסו לצה"ל והמשיך שנה נוספת לאחר שיחרורו. האנשים הזקנים בכפר חב"ד, אותם אלו שליוו במסירות נפש את האדמו"ר הקודם של חב"ד, רבי יוסף יצחק- הרי"ץ, בזמן שלטון הדמים, השפיעו עליו מאוד. "היה אפשר לראות את הקדושה היהודית שבוערת בתוכם".
בשנת התשכ"ה (1965) זכה נחשון לפגישה מדהימה בת שלוש שעות ביחידות עם הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון. אז אמר לו הרבי את המשפט: "דורות רבים עברו וחוש הציור בכשרות לא נתתקן, ואתה תתקן". אז הבין נחשון, למעשה, שהציור זה התיקון שלו בעולם. "ותיקון זו עבודת פרך. לפעמים אני יושב ומצייר על כלות הנשמה, היד שלי עובדת אוטומטית בלי להרגיש בכלל, והעיניים דורשות את מנוחתן". לקח זמן רב עד שנחשון מצא מסגרת בה יוכל ללמוד בכשרות, על פי כללי ההלכה, וההתמודדות לא היתה פשוטה.
כעבור 15 שנה הציע הרבי לנחשון להציג תערוכה בבית חב"ד בברוקלין. את התערוכה פתח הרבי מלובביץ' בכבודו ובעצמו. בסיום התערוכה, שארכה 50 דקות, הורה הרבי לנחשון להפיץ את ציוריו בכל האמצעים. "התמונות מגיעות לכל מיני מקומות ופינות בעולם, אין לי מושג איך ואיפה", הוא אומר. לוחות שנה עם העתקים מתמונותיו נפוצים ביוון, ניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס. יצירותיו המקוריות נמכרו באוסטרליה, יפן, קנדה, ובמדינות שונות בארה"ב.
האם ישנו קושי נפשי או רגשי במכירת יצירה מקורית?
"לא פעם שאלו אותי את השאלה הזו. אני יודע רק דבר אחד, שהיצירה הכי גדולה שלנו היא המשפחה. אז יש לי שמחה גדולה שאני יכול לתת לאישתי את מה שאני מרויח ביגיע כפי, ואני קונה שקט נפשי לעוד כמה חודשים. יחד עם זאת, אני יודע שאם מישהו רוצה כל כך דווקא את התמונה הזו, סימן שהעניין, התיקון של התמונה הזו, היא שתהיה דווקא אצלו ושיהנה ממנה. היו מקרים אצל כמה אנשים שכתוצאה מזה שהתמונה אצלם זה השפיע עליהם לטובה באופן נפשי. כתוב: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ"- מה שאדם רק שומע או קורא הוא שוכח, בשונה ממה שאדם רואה בעיניים, הזכרון החזותי חזק ונשאר".
"נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים"
משפחת נחשון יחד עם עוד שש משפחות חידשו את היישוב היהודי בחברון בשנת התשכ"ז (1967) לאחר מלחמת ששת הימים. חברון היתה ריקה מיהודים מאז מאורעות 1929, בהם נטבחו יהודי חברון הי"ד.
מחדשי היישוב היהודי בחברון נלחמו בחירוף נפש להחזרת הצביון היהודי לחברון בכלל ולמערת המכפלה בפרט. בעוז רוחם סללו את הדרך לכל הבאים אחריהם. שניים מילדיו של נחשון נימולו במערת המכפלה, מה שהיה אז בניגוד גמור לחוק. שרה, רעייתו של נחשון, אישה רבת פעלים, אספה שבע נשים עקרות והביאה אותם להתפלל במשך 40 יום רצופים במערכת המכפלה, סגולה בדוקה. "מדובר בקברי האבות", היא אמרה, "יש כאן חוקים שחייבים לשבור אותם!"
אחד מבניו של חברון, אברהם ידידיה ז"ל, שנימול במערת המכפלה, נפטר בגיל חצי שנה בפתאומיות ממוות בעריסה. למשפחת נחשון היה חשוב לקבור אותו בבית העלמין היהודי העתיק בחברון, דבר שמבחינת החוק לא עלה על הדעת. בהוראת צדיק מירושלים, שרה נחשון לא שמעה לשום דיבור ולא התייחסה למניעות שבדרך. מול שיירת המכונית של הלוייה התייצבו 200 חיילים שניסו לעצור בעדם. שרה יצאה מהרכב ותינוקה המת בזרועותיה. המפקד כיוון את רקת האקדח אל מצחה. שרה התעלמה ואמרה: "אני אלך ברגל. אין חוק שאוסר ליהודי ללכת בארץ ישראל". לבסוף, שר הבטחון דאז, שמעון פרס, הורה למפקד להניח לה ואמר בקשר: "תנו למשוגעת ללכת". היא הלכה וקברה את בנה בבית העלמין היהודי, ובכך עשתה פריצת דרך נוספת לכל הבאים אחריה.
נחשון ראה שליחות מיוחדת בהיותו אומן יהודי בחברון ומצא בכך עניין פולקלוריסטי. הוא פתח גלריה בסמוך למערת המכפלה בתקווה למציאת פרנסה, אך לשוא. אנשים פשוט לא נכנסו לקנות. נחשון, איש של אמונה, פונה לדרך מעשית ומתקבלת על הדעת- תפילה. "הבנתי שהגיע הזמן לקיים את מה שכתוב 'יצחק עומד בקרן זוית זו, ורבקה עומדת בקרן זוית זו', והתפללנו אני ואשתי לה', כל אחד בשפה שלו. אמרתי: 'אלוקי, רבון העולמים! אני הבן שלך ואני צריך פרנסה'. לא לוקח הרבה זמן ומגיע פלוני וקונה, ומכסה את כל החובות, ועוד יש ממה לחיות תקופה נוספת. אלמלא הבטחון בה' לא היה לנו כלום".
באחד הימים הגיע אליו לגלריה צדיק נסתר, חסיד ברסלב זקן, ר' וולבל (זאב) חשין זצ"ל. כששוחח איתו נחשון על בעיית הפרנסה יעץ לו החסיד לומר תהילים מחצות הלילה במשך 40 לילות. "זה היה קשה! לגמור את התהילים כל לילה! יש שם ביטויים ומילים שעד היום איני מבינם. המאמץ הרוחני להתגבר על העייפות ולהבין את המילים כמו שצריך, יחד עם הלחצים שהיו לי באותה תקופה- גרמו לי להזיל הרבה דמעות".
התפילות הרבות מתוך הדוחק העלו את נחשון לדרגות נשגבות. הוא החל לחזות חזיונות והצטיירו לפניו תמונות רוחניות המתארות פרקי תהילים שקרא. את המראות הללו תירגם לציור על מצע מוחשי, בתחילה ברישום פשוט ואח"כ בצבע.
מאז פגש אותו חסיד בנחשון פעמים נוספות, ובכל פעם ביקש ממנו לשוב ולקרוא תהילים במשך 40 לילות נוספים. "כך שמונה- תשע פעמים, עד שבפעם התשיעית הוא אמר לי באלו המילים: 'התהילים שלך מאוד יקרים לשמים, ואני מתחנן אליך שתמשיך לומר תהילים'". כך כבר למעלה מ-35 שנה לנחשון יש סדר יום משלו. "אשתי היא איש היום, ואני איש הלילה".
"פעם אחת", מספר נחשון, "הלכתי למערת המכפלה עם הסופר דוד בן יוסף, יקירי. נעמדתי בפינה, וכשהחזן הגיע לקטע של 'אופנים וחיות הקודש' פתאום ראיתי משהו, כאילו נפתחו השמים. הרגשתי ממש כמו שכתוב ביחזקאל הנביא: 'נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים'. מאז יש לי הרבה ציורים שחוזר בהם המוטיב של השמים הנפתחים".
עם פרסום תמונות אלו, הגיעה לביתו של נחשון אישה מצפון הארץ. היא סיפרה לו שעברה פעמיים ניתוח לב פתוח ופעמיים מוות קליני, ומה שראתה אז דומה מאוד למה שמצייר בציוריו- מנהרה שבסופה אור גדול. נחשון אמר לה:"יש כאלה שכדי לראות דברים מעין אלו צריכים לעבור מוות קליני, לא עלינו, ויש כאלה שמגיעים לזה ע"י תפילה".
?ראשית צמיחת גאולתנו
לנחשון תחושה קשה כלפי הממסד הממשלתי בארץ. הוא חי בהרגשה שהמדינה הזו איננה שלו. הפעם הראשונה שחגג נחשון את יום העצמאות, בשנת 48, היתה גם הפעם האחרונה. "בשנת 48 ראיתי ברחובות שמחה עצומה. איך כל עם ישראל רוקדים יחד מעומק הלב- היו שם מ"השומר הצעיר", מ"הפועל המזרחי", אגודה, חסידים, ליטאים- כל הזרמים. בשנת 49 קיויתי לראות מחזה זה שנית. יצאתי לרחובות, אבל אז צעקו ואמרו לי: 'לך,דתי!' אז הבנתי שהמדינה הזו לא שלי. אני מחכה לדבר אחד- להתגשמות הבטחת הקב"ה שהבטיח ע"י הנביאים".
נחשון מצפה להחזרת כבוד השכינה למקומה, לחזות בגילוי השכינה. הוא אינו מוכן להשלים עם המציאות בה אדם דתי צריך להשפיל את ראשו במקום ללכת בגאון. הוא רואה בממשלה הנוכחית ממשלת ערב רב, מנותקת מכל זיקה לרוח המסורת וההלכה היהודיים. תהליך ההתנתקות מגוש קטיף, אירועי עמונה, המלחמה האחרונה בלבנון- כל אלו רק איששו אצלו את תפיסתו, בה אוחז שנים רבות. המערכת המשפטית בארץ אינה נוהגת בדרך המשפט של תורת ישראל. "רבי נחמן מברסלב אומר, שעיקר התיקון הוא תיקון המשפט- 'והסר ממנו יגן ואנחה'", מסביר נחשון, "מצוות התורה היא 'הקם להורגך- השכם להורגו', ואילו כאן נותנים לחיילים למות כמו ברווזים. זוהי גלות הנפש, ערבוב ובלבול".
נחשון לא רואה בהקמת המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". "אני מקבל את דברי הרבי מלובביץ', שסובר שמי שאומר על הקמת המדינה ראשית צמיחת גאולתנו- מעכב את הגאולה בעוד 2000 שנה, וכל כך למה? מכיון שראשית הגאולה היתה עוד בתקופת רבי עקיבא ולא עכשיו, כבר אז. כאשר ראה רבי עקיבא שועל יוצא מבית קודש הקודשים לאחר חורבן בית המקדש הוא צחק. זו היתה נקודת השפל. רבי עקיבא הבין שאם הגענו לנקודה הזו- מכאן נוכל רק לעלות, ותתקיימנה הנבואות החיוביות. התקופה בה אנו נמצאים כיום, לפי דברי הרבי, היא סוף הגלות, עקבתא דמשיחא. מרגישים פעמי משיח, יש קיבוץ גלויות. אבל בשום אופן לא ראשית צמיחת גאולתנו".
נחשון מוסיף ללמוד מרבי עקיבא על הסתכלות חיובית על המציאות, ומבין שכשאנו רואים את הנבואות הרעות מתגשמות- עלינו לצפות להתגשמות הנבואות הטובות, לגאולה השלמה. את הפסוק "יסובבו מעיר לעיר ואין מרחם" דימה נחשון לגירוש מגוש קטיף. את העקשנות לקיום מצעד הגאווה האחרון בירושלים מצא נחשון בביטוי המקראי המושלם "עליזי גאוותך". "הם קוראים לעצמם עליזים וגאים", אומר נחשון, "ממש כלשון הפסוקים".
יחד עם זאת, מנהל נחשון עם שכניו הערבים יחסים מתונים. עוד קודם קום המדינה רכש נחשון קשרי ידידות עם ערביי הארץ. אמר לו זקן ערבי פעם :"מכף יד אחת יוצאים כמה אצבעות. כך גם אצלנו וגם אצלכם, יש זרמים שונים ודעות שונות". לא פעם מצא נחשון את עצמו משוחח עם בני הכפרים הערבים על קיום שבע מצוות בני נח, ואף הצליח להשפיע עליהם לטובה. את צלילי המואזין מחברון הוא אוהב במיוחד. "אני מכיר כבר את כל המואזינים. זה נשמע לי כמו להקת זאבים משני הצדדים".
נחשון היה מרבה לטייל בהרי חברון ובכפרים הערבים כחלק מעבודתו האומנותית. בימים דאז לא היתה לו האפשרות לפגוש בעולם אומנותי נרחב כמו שיש היום לעולם להציע. "לא היו עיתונים, בטח לא חוברות אומנות. למוזיאונים לא התאפשר לי ללכת. כל מה שנותר לי הוא רק הדמיון. הייתי מטייל בהרים ובכפרים, זוכר טוב מה שאני רואה, בעלי חיים, בתים, נופים מכל מיני זויות, ומצייר אותם אחר כך בביתי".
באחד מטיוליו ביקר נחשון בבית קפה מקומי בחברון, וישב לשוחח עם הזקנים הערביים. כשהזמינו אותו לשתות קפה אמר להם: "לא תודה. היום איני יכול. יש לנו היום צום י"ז בתמוז, אז פרץ נבוכדנצר את חומת ירושלים". "מתי זה קרה"? הם שאלו. "לפני 27 מאות שנה", ענה. הערבים התמהים הרימו ידיהם לשמים ואמרו: "אלקים גדול! איזה זכרון טוב יש לכם"! אמר להם נחשון: "מה הבעיה? אנחנו אומרים בקידוש כל ערב שבת 'זכר ליציאת מצרים', שזה קרה לפני למעלה מ-3300 שנה, ואנחנו אומרים 'זכר למעשה בראשית'. אלא מה? הרשו לי לומר לכם דבר נוסף. הסיפור של פלסטין זה סיפור של לפני 100 שנה. מי שיש לו זכרון כל כך ארוך- יודע את האמת, למי שייכת פלסטין. זכרון זה כמו שרשרת של חוליות. אם חסרה חולייה אחת- הכל מתפרק, אבל מי שקשור עד לחולייה הראשונה- יש לו עתיד".
בגדי המלך החדשים.
לפני מספר חודשים הציג נחשון תערוכה בהיכל התרבות בפתח תקווה, תחת הכותרת "אומנות על טהרת הקודש". נחשון הוא בין האומנים הבודדים כיום שיוצרים אומנות יהודית עכשווית. יצירותיו בעלות סגנון אחיד וייחודי, הרמוניה שלמה של צורות וצבעים חיים. נחשון דבק באמונה באומנותו ואינו מוכן להתפשר בשביל למצוא חן. התכנים בתמונותיו בעלי אופי יהודי בלבד. "אם על ישו הנוצרי ציירו כל כך הרבה ציורים, הרי שלנו יש 48 נביאים שדבריהם דברי אלוקים חיים. מלבד זאת, יש לנו גם מאמרי חז"ל ואגדות רבה בר בר חנה וסיפורים על גדולי ישראל. יש לנו תרבות עשירה משל עצמנו. אנחנו הכי עשירים, והאוצר נמצא ממש כאן מתחתנו. רק צריך להתבונן, במנוחת נפש".
נחשון השווה את מה שמציגים היום במוזיאונים לסיפור "בגדי המלך החדשים" מאת הנס כריסטיאן אנדרסון. לאף אחד אין את האומץ לקום ולזעוק: המלך הוא ערום! "מאז שנוצרה המצלמה", הוא אומר, "ירד הערך של הציור הפיגורטיבי ואנשי האומנות מחפשים כל מיני דברים חדשים ומשונים. היום בעלי המוזיאונים והגלריות היושבים בברנז'ה לא מחפשים יהדות. הם מחפשים משהו שאפשר לסחור בו. מחפשים, מה שנקרא היום- 'יודאיקה'. מוצאים גביע ששתה בו יהודי לפני כמה מאות שנים בגלות ומוכרים את זה בתור עתיקות. הם לא מוכנים להכיר באומנות יהודית".
עד היום הציג נחשון תערוכות רבות בארץ ובחו"ל, ואינו מצפה להתעניינות או תמיכה מן התקשורת. "העיתונאים מחפשים אקשן ופרובוקציות. הם לא הולכים צפונה מחדרה ולא דרומה מגדרה, ובאמצע- המרכזים שלהם הם האיצטדיון, היכל התרבות והבנק. רק ספורט ושעשוע. לא מעניין אותם גאולת ישראל ולא תורת ישראל ולא כל דבר שקשור ליהדות. אבל הישועה שלי לא תבוא משם. לפני כל ציור אני כותב בעזרת ה', ובסיום שוב כותב בעזרת ה', כדי לא ליפול ל'כוחי ועוצם ידי', וברוך ה', התמונות נפוצות ומשפיעות בעולם".
באחת מהרצאותיו בחו"ל, ניגש לנחשון יהודי, לצידו אשתו הגויה כשבזרועותיה התינוקת שלהם. אותו אדם ביקש לקנות תמונה של נחשון, ליטוגרפיה של הרבי מלובביץ'. נחשון התפלא מדוע אותו יהודי מתבולל מתעניין בתמונה של הרבי. "אני רוצה מאוד את התמונה הזו", ענה, "אני רוצה שיהיה לי משהו יהודי בבית".
לסיום שאלתי את נחשון כלפי איזו דמות תנ"כית הוא מרגיש שייכות והזדהות. ציפיתי שאותה הדמות תהיה לא אחרת מאשר בצלאל בן אורי, אשר ה' מילא אותו רוח אלוקים לבנות את המשכן במדבר. למרבה הפלא תשובתו הייתה אחרת. "אני מזדהה בעיקר עם שתי דמויות. האחת- דוד המלך. אני קורא תהילים בכל לילה, ורואה איך האיש הזה מתייסר ומוקף אוייבים, ומפרק לפרק נופל נפילות נוראיות! והתפילה מרימה אותו לבמותי על. כך שוב ושוב ואין לדבר סוף. כל הקיום שלו זה על ידי התחברות לשמים. וכך גם אנו חיים. הדמות השנייה היא יעקב אבינו, בחיר האבות, שהוא מחבר שמיים וארץ. על סולם יעקב נאמר 'ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה'. ביצירותיי לא פעם אני עושה חיבור של התחתון ביותר עם העליון ביותר. כל הבריאה היא בחינת רצוא ושוב, בדומה לזרימת הדם מרום המוח עד תחתית האצבעות שברגל. ירידה לצורך עליה לצורך ירידה וכן על זה הדרך. זו הזכות שלנו להיות בניו של הקב"ה. זכינו בכך בזכות אבותינו. כל מה שנותר לנו הוא להוריד את הראש ולהשתדל ללכת בדרכיו
הצייר החב"דניק, ברוך נחשון, הוא בין האומנים הבודדים כיום שיוצרים אומנות יהודית עכשווית. ציוריו הם, למעשה, חזיונות רוחניים הרואים אור על מצע הציור המוחשי. לאחרונה הציג נחשון תערוכה בהיכל התרבות בפתח תקווה תחת הכותרת "אומנות על טהרת הקודש"- משפט שאמר לו הרבי מלובביץ' לפני 42 שנים ומינה אותו כשליח לתקן בעולם את חוש הציור בכשרות. לאיש יש הרבה מה לומר גם מעבר לאומנות.
בביתו של הצייר החב"דניק ברוך נחשון בקרית-ארבע ישנה אווירת קדושה מיוחדת. ציוריו הייחודיים הממלאים את קירות ביתו שופעים אור נסתר, וכמעט שלא ניתן למצוא חלל כותל ריק מתמונה. הבית, שמשמש גם כבית- כנסת, מושך אליו למניין אנשים לא קונבנציונאליים, מעין "טיפוסים", מכל העדות ובגילאים שונים, המחפשים את השמחה, השלווה והרוגע שבעבודת ה'. "כל מי שישן טוב בשבת וקם מאוחר, יודע שאפשר למצוא מניין בנוסח חב"ד אצל נחשון". בתקרת הבית תלויה חופה רקומה שהביא נחשון מבית כנסת בברוקלין, שנמצא מוזנח לאחר שנכנסו אליו כושים אנטישמים, נתצו והרסו מכל הבא לידם. תחת חופה זו נישאו בביתו של נחשון כבר זוגות מספר, ביניהם גרים, מה שמסביר, בין השאר, את האווירה המיוחדת במקום- השראת שכינה.
ברוך נחשון נולד בשנת 1939 בחיפה להוריו, אנשי תורה ועבודה, שעלו מפולין בתחילת שנות ה-30 בתור חלוצים של תנועת "השומר הדתי". תקופות רבות, שאנו, ילידי הארץ, רק קוראים עליהם בספרי ההיסטוריה, ראה נחשון במו עיניו ולעיתים גם חוה על בשרו. בטון דיבור רגוע ורך, מלא הומור, החל נחשון לספר לי אודותיו בסבלנות רבה.
יופי שאין כדוגמתו
כששואלים את נחשון כיצד התחיל את דרכו באומנות, הוא לא שוכח לציין את הגננת שלו, שכאשר רצתה לקנות שקט בגן- נתנה לו לצייר. "ההערכה שלי אליה היא מאז ועד היום. בערב ראש השנה האחרון היא טלפנה אלי לאחל לי שנה טובה. אע"פ שהיא כבר כבת 85, בשבילי היא עדיין צעירה כמו אז".
כמו כל אמן, גם נחשון, אדם חופשי בכל נפשו, התקשה להסתגל למסגרות כובלות, אך נאלץ להכנע אליהם. במסגרת בית ספרית לא מצא נחשון עניין. "צריך ללמוד 'במקום שליבו חפץ', ושם לא היה לי חפץ. שום דבר לא עניין אותי. הייתי הולך לבית הספר רק בשביל מצוות כיבוד הורים, אבל בכיתה הייתי בוהה בתקרה כל היום".
ביום מן הימים, ניגש ידיד משפחה לאביו של נחשון, שהיה נגר במקצועו, וסיפר לו שבמרומי הכרמל ישנו צייר, שלמה נראני שמו, שמעוניין להזמין מסגרות עץ לתמונותיו לצורך תערוכה. אביו סיפק לו את העבודה, והפגיש את בנו עם האומן. כך, למעשה, החל הקשר בין השניים.
שלמה נראני היה תלמידו היחידי של הצייר פול סזאן ומראשוני הצלמים בארץ. הוא שימש גם כצייר המלכותי של פואד מלך מצרים, אביו של המלך פארוק. "בציורים שהראה לי" מספר נחשון, "היה יופי שאין כדוגמתו! לא יאומן כי יסופר"! נחשון למד אצל נראני מגיל 11 ועד גיל 18, ובין השניים התפתחה אהבת נפש. נראני ראה בנחשון יורשו הרוחני. לנחשון ניתנה האפשרות הבלעדית, מלבד אשתו של נראני, לעמוד מאחורי גבו ולצפות באמן בשעת עבודתו. "יחסו לציור היה כמו עבודת קודש, כמו מתפלל מכל הלב", מתאר נחשון, "הוא לא היה דתי במובן המקובל של המילה, אבל היה לו רגש דתי עמוק, וטרם כניסת השבת היה מניח את מכחולו ומפסיק לצייר, וזה השאיר עלי רושם חזק".
"טוב מראה עיניים מהלך נפש"
עם סיום לימודיו התיכוניים התוודע נחשון לעולמם של חסידי חב"ד. הוא למד בכפר חב"ד שנה קודם גיוסו לצה"ל והמשיך שנה נוספת לאחר שיחרורו. האנשים הזקנים בכפר חב"ד, אותם אלו שליוו במסירות נפש את האדמו"ר הקודם של חב"ד, רבי יוסף יצחק- הרי"ץ, בזמן שלטון הדמים, השפיעו עליו מאוד. "היה אפשר לראות את הקדושה היהודית שבוערת בתוכם".
בשנת התשכ"ה (1965) זכה נחשון לפגישה מדהימה בת שלוש שעות ביחידות עם הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון. אז אמר לו הרבי את המשפט: "דורות רבים עברו וחוש הציור בכשרות לא נתתקן, ואתה תתקן". אז הבין נחשון, למעשה, שהציור זה התיקון שלו בעולם. "ותיקון זו עבודת פרך. לפעמים אני יושב ומצייר על כלות הנשמה, היד שלי עובדת אוטומטית בלי להרגיש בכלל, והעיניים דורשות את מנוחתן". לקח זמן רב עד שנחשון מצא מסגרת בה יוכל ללמוד בכשרות, על פי כללי ההלכה, וההתמודדות לא היתה פשוטה.
כעבור 15 שנה הציע הרבי לנחשון להציג תערוכה בבית חב"ד בברוקלין. את התערוכה פתח הרבי מלובביץ' בכבודו ובעצמו. בסיום התערוכה, שארכה 50 דקות, הורה הרבי לנחשון להפיץ את ציוריו בכל האמצעים. "התמונות מגיעות לכל מיני מקומות ופינות בעולם, אין לי מושג איך ואיפה", הוא אומר. לוחות שנה עם העתקים מתמונותיו נפוצים ביוון, ניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס. יצירותיו המקוריות נמכרו באוסטרליה, יפן, קנדה, ובמדינות שונות בארה"ב.
האם ישנו קושי נפשי או רגשי במכירת יצירה מקורית?
"לא פעם שאלו אותי את השאלה הזו. אני יודע רק דבר אחד, שהיצירה הכי גדולה שלנו היא המשפחה. אז יש לי שמחה גדולה שאני יכול לתת לאישתי את מה שאני מרויח ביגיע כפי, ואני קונה שקט נפשי לעוד כמה חודשים. יחד עם זאת, אני יודע שאם מישהו רוצה כל כך דווקא את התמונה הזו, סימן שהעניין, התיקון של התמונה הזו, היא שתהיה דווקא אצלו ושיהנה ממנה. היו מקרים אצל כמה אנשים שכתוצאה מזה שהתמונה אצלם זה השפיע עליהם לטובה באופן נפשי. כתוב: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ"- מה שאדם רק שומע או קורא הוא שוכח, בשונה ממה שאדם רואה בעיניים, הזכרון החזותי חזק ונשאר".
"נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים"
משפחת נחשון יחד עם עוד שש משפחות חידשו את היישוב היהודי בחברון בשנת התשכ"ז (1967) לאחר מלחמת ששת הימים. חברון היתה ריקה מיהודים מאז מאורעות 1929, בהם נטבחו יהודי חברון הי"ד.
מחדשי היישוב היהודי בחברון נלחמו בחירוף נפש להחזרת הצביון היהודי לחברון בכלל ולמערת המכפלה בפרט. בעוז רוחם סללו את הדרך לכל הבאים אחריהם. שניים מילדיו של נחשון נימולו במערת המכפלה, מה שהיה אז בניגוד גמור לחוק. שרה, רעייתו של נחשון, אישה רבת פעלים, אספה שבע נשים עקרות והביאה אותם להתפלל במשך 40 יום רצופים במערכת המכפלה, סגולה בדוקה. "מדובר בקברי האבות", היא אמרה, "יש כאן חוקים שחייבים לשבור אותם!"
אחד מבניו של חברון, אברהם ידידיה ז"ל, שנימול במערת המכפלה, נפטר בגיל חצי שנה בפתאומיות ממוות בעריסה. למשפחת נחשון היה חשוב לקבור אותו בבית העלמין היהודי העתיק בחברון, דבר שמבחינת החוק לא עלה על הדעת. בהוראת צדיק מירושלים, שרה נחשון לא שמעה לשום דיבור ולא התייחסה למניעות שבדרך. מול שיירת המכונית של הלוייה התייצבו 200 חיילים שניסו לעצור בעדם. שרה יצאה מהרכב ותינוקה המת בזרועותיה. המפקד כיוון את רקת האקדח אל מצחה. שרה התעלמה ואמרה: "אני אלך ברגל. אין חוק שאוסר ליהודי ללכת בארץ ישראל". לבסוף, שר הבטחון דאז, שמעון פרס, הורה למפקד להניח לה ואמר בקשר: "תנו למשוגעת ללכת". היא הלכה וקברה את בנה בבית העלמין היהודי, ובכך עשתה פריצת דרך נוספת לכל הבאים אחריה.
נחשון ראה שליחות מיוחדת בהיותו אומן יהודי בחברון ומצא בכך עניין פולקלוריסטי. הוא פתח גלריה בסמוך למערת המכפלה בתקווה למציאת פרנסה, אך לשוא. אנשים פשוט לא נכנסו לקנות. נחשון, איש של אמונה, פונה לדרך מעשית ומתקבלת על הדעת- תפילה. "הבנתי שהגיע הזמן לקיים את מה שכתוב 'יצחק עומד בקרן זוית זו, ורבקה עומדת בקרן זוית זו', והתפללנו אני ואשתי לה', כל אחד בשפה שלו. אמרתי: 'אלוקי, רבון העולמים! אני הבן שלך ואני צריך פרנסה'. לא לוקח הרבה זמן ומגיע פלוני וקונה, ומכסה את כל החובות, ועוד יש ממה לחיות תקופה נוספת. אלמלא הבטחון בה' לא היה לנו כלום".
באחד הימים הגיע אליו לגלריה צדיק נסתר, חסיד ברסלב זקן, ר' וולבל (זאב) חשין זצ"ל. כששוחח איתו נחשון על בעיית הפרנסה יעץ לו החסיד לומר תהילים מחצות הלילה במשך 40 לילות. "זה היה קשה! לגמור את התהילים כל לילה! יש שם ביטויים ומילים שעד היום איני מבינם. המאמץ הרוחני להתגבר על העייפות ולהבין את המילים כמו שצריך, יחד עם הלחצים שהיו לי באותה תקופה- גרמו לי להזיל הרבה דמעות".
התפילות הרבות מתוך הדוחק העלו את נחשון לדרגות נשגבות. הוא החל לחזות חזיונות והצטיירו לפניו תמונות רוחניות המתארות פרקי תהילים שקרא. את המראות הללו תירגם לציור על מצע מוחשי, בתחילה ברישום פשוט ואח"כ בצבע.
מאז פגש אותו חסיד בנחשון פעמים נוספות, ובכל פעם ביקש ממנו לשוב ולקרוא תהילים במשך 40 לילות נוספים. "כך שמונה- תשע פעמים, עד שבפעם התשיעית הוא אמר לי באלו המילים: 'התהילים שלך מאוד יקרים לשמים, ואני מתחנן אליך שתמשיך לומר תהילים'". כך כבר למעלה מ-35 שנה לנחשון יש סדר יום משלו. "אשתי היא איש היום, ואני איש הלילה".
"פעם אחת", מספר נחשון, "הלכתי למערת המכפלה עם הסופר דוד בן יוסף, יקירי. נעמדתי בפינה, וכשהחזן הגיע לקטע של 'אופנים וחיות הקודש' פתאום ראיתי משהו, כאילו נפתחו השמים. הרגשתי ממש כמו שכתוב ביחזקאל הנביא: 'נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים'. מאז יש לי הרבה ציורים שחוזר בהם המוטיב של השמים הנפתחים".
עם פרסום תמונות אלו, הגיעה לביתו של נחשון אישה מצפון הארץ. היא סיפרה לו שעברה פעמיים ניתוח לב פתוח ופעמיים מוות קליני, ומה שראתה אז דומה מאוד למה שמצייר בציוריו- מנהרה שבסופה אור גדול. נחשון אמר לה:"יש כאלה שכדי לראות דברים מעין אלו צריכים לעבור מוות קליני, לא עלינו, ויש כאלה שמגיעים לזה ע"י תפילה".
?ראשית צמיחת גאולתנו
לנחשון תחושה קשה כלפי הממסד הממשלתי בארץ. הוא חי בהרגשה שהמדינה הזו איננה שלו. הפעם הראשונה שחגג נחשון את יום העצמאות, בשנת 48, היתה גם הפעם האחרונה. "בשנת 48 ראיתי ברחובות שמחה עצומה. איך כל עם ישראל רוקדים יחד מעומק הלב- היו שם מ"השומר הצעיר", מ"הפועל המזרחי", אגודה, חסידים, ליטאים- כל הזרמים. בשנת 49 קיויתי לראות מחזה זה שנית. יצאתי לרחובות, אבל אז צעקו ואמרו לי: 'לך,דתי!' אז הבנתי שהמדינה הזו לא שלי. אני מחכה לדבר אחד- להתגשמות הבטחת הקב"ה שהבטיח ע"י הנביאים".
נחשון מצפה להחזרת כבוד השכינה למקומה, לחזות בגילוי השכינה. הוא אינו מוכן להשלים עם המציאות בה אדם דתי צריך להשפיל את ראשו במקום ללכת בגאון. הוא רואה בממשלה הנוכחית ממשלת ערב רב, מנותקת מכל זיקה לרוח המסורת וההלכה היהודיים. תהליך ההתנתקות מגוש קטיף, אירועי עמונה, המלחמה האחרונה בלבנון- כל אלו רק איששו אצלו את תפיסתו, בה אוחז שנים רבות. המערכת המשפטית בארץ אינה נוהגת בדרך המשפט של תורת ישראל. "רבי נחמן מברסלב אומר, שעיקר התיקון הוא תיקון המשפט- 'והסר ממנו יגן ואנחה'", מסביר נחשון, "מצוות התורה היא 'הקם להורגך- השכם להורגו', ואילו כאן נותנים לחיילים למות כמו ברווזים. זוהי גלות הנפש, ערבוב ובלבול".
נחשון לא רואה בהקמת המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". "אני מקבל את דברי הרבי מלובביץ', שסובר שמי שאומר על הקמת המדינה ראשית צמיחת גאולתנו- מעכב את הגאולה בעוד 2000 שנה, וכל כך למה? מכיון שראשית הגאולה היתה עוד בתקופת רבי עקיבא ולא עכשיו, כבר אז. כאשר ראה רבי עקיבא שועל יוצא מבית קודש הקודשים לאחר חורבן בית המקדש הוא צחק. זו היתה נקודת השפל. רבי עקיבא הבין שאם הגענו לנקודה הזו- מכאן נוכל רק לעלות, ותתקיימנה הנבואות החיוביות. התקופה בה אנו נמצאים כיום, לפי דברי הרבי, היא סוף הגלות, עקבתא דמשיחא. מרגישים פעמי משיח, יש קיבוץ גלויות. אבל בשום אופן לא ראשית צמיחת גאולתנו".
נחשון מוסיף ללמוד מרבי עקיבא על הסתכלות חיובית על המציאות, ומבין שכשאנו רואים את הנבואות הרעות מתגשמות- עלינו לצפות להתגשמות הנבואות הטובות, לגאולה השלמה. את הפסוק "יסובבו מעיר לעיר ואין מרחם" דימה נחשון לגירוש מגוש קטיף. את העקשנות לקיום מצעד הגאווה האחרון בירושלים מצא נחשון בביטוי המקראי המושלם "עליזי גאוותך". "הם קוראים לעצמם עליזים וגאים", אומר נחשון, "ממש כלשון הפסוקים".
יחד עם זאת, מנהל נחשון עם שכניו הערבים יחסים מתונים. עוד קודם קום המדינה רכש נחשון קשרי ידידות עם ערביי הארץ. אמר לו זקן ערבי פעם :"מכף יד אחת יוצאים כמה אצבעות. כך גם אצלנו וגם אצלכם, יש זרמים שונים ודעות שונות". לא פעם מצא נחשון את עצמו משוחח עם בני הכפרים הערבים על קיום שבע מצוות בני נח, ואף הצליח להשפיע עליהם לטובה. את צלילי המואזין מחברון הוא אוהב במיוחד. "אני מכיר כבר את כל המואזינים. זה נשמע לי כמו להקת זאבים משני הצדדים".
נחשון היה מרבה לטייל בהרי חברון ובכפרים הערבים כחלק מעבודתו האומנותית. בימים דאז לא היתה לו האפשרות לפגוש בעולם אומנותי נרחב כמו שיש היום לעולם להציע. "לא היו עיתונים, בטח לא חוברות אומנות. למוזיאונים לא התאפשר לי ללכת. כל מה שנותר לי הוא רק הדמיון. הייתי מטייל בהרים ובכפרים, זוכר טוב מה שאני רואה, בעלי חיים, בתים, נופים מכל מיני זויות, ומצייר אותם אחר כך בביתי".
באחד מטיוליו ביקר נחשון בבית קפה מקומי בחברון, וישב לשוחח עם הזקנים הערביים. כשהזמינו אותו לשתות קפה אמר להם: "לא תודה. היום איני יכול. יש לנו היום צום י"ז בתמוז, אז פרץ נבוכדנצר את חומת ירושלים". "מתי זה קרה"? הם שאלו. "לפני 27 מאות שנה", ענה. הערבים התמהים הרימו ידיהם לשמים ואמרו: "אלקים גדול! איזה זכרון טוב יש לכם"! אמר להם נחשון: "מה הבעיה? אנחנו אומרים בקידוש כל ערב שבת 'זכר ליציאת מצרים', שזה קרה לפני למעלה מ-3300 שנה, ואנחנו אומרים 'זכר למעשה בראשית'. אלא מה? הרשו לי לומר לכם דבר נוסף. הסיפור של פלסטין זה סיפור של לפני 100 שנה. מי שיש לו זכרון כל כך ארוך- יודע את האמת, למי שייכת פלסטין. זכרון זה כמו שרשרת של חוליות. אם חסרה חולייה אחת- הכל מתפרק, אבל מי שקשור עד לחולייה הראשונה- יש לו עתיד".
בגדי המלך החדשים.
לפני מספר חודשים הציג נחשון תערוכה בהיכל התרבות בפתח תקווה, תחת הכותרת "אומנות על טהרת הקודש". נחשון הוא בין האומנים הבודדים כיום שיוצרים אומנות יהודית עכשווית. יצירותיו בעלות סגנון אחיד וייחודי, הרמוניה שלמה של צורות וצבעים חיים. נחשון דבק באמונה באומנותו ואינו מוכן להתפשר בשביל למצוא חן. התכנים בתמונותיו בעלי אופי יהודי בלבד. "אם על ישו הנוצרי ציירו כל כך הרבה ציורים, הרי שלנו יש 48 נביאים שדבריהם דברי אלוקים חיים. מלבד זאת, יש לנו גם מאמרי חז"ל ואגדות רבה בר בר חנה וסיפורים על גדולי ישראל. יש לנו תרבות עשירה משל עצמנו. אנחנו הכי עשירים, והאוצר נמצא ממש כאן מתחתנו. רק צריך להתבונן, במנוחת נפש".
נחשון השווה את מה שמציגים היום במוזיאונים לסיפור "בגדי המלך החדשים" מאת הנס כריסטיאן אנדרסון. לאף אחד אין את האומץ לקום ולזעוק: המלך הוא ערום! "מאז שנוצרה המצלמה", הוא אומר, "ירד הערך של הציור הפיגורטיבי ואנשי האומנות מחפשים כל מיני דברים חדשים ומשונים. היום בעלי המוזיאונים והגלריות היושבים בברנז'ה לא מחפשים יהדות. הם מחפשים משהו שאפשר לסחור בו. מחפשים, מה שנקרא היום- 'יודאיקה'. מוצאים גביע ששתה בו יהודי לפני כמה מאות שנים בגלות ומוכרים את זה בתור עתיקות. הם לא מוכנים להכיר באומנות יהודית".
עד היום הציג נחשון תערוכות רבות בארץ ובחו"ל, ואינו מצפה להתעניינות או תמיכה מן התקשורת. "העיתונאים מחפשים אקשן ופרובוקציות. הם לא הולכים צפונה מחדרה ולא דרומה מגדרה, ובאמצע- המרכזים שלהם הם האיצטדיון, היכל התרבות והבנק. רק ספורט ושעשוע. לא מעניין אותם גאולת ישראל ולא תורת ישראל ולא כל דבר שקשור ליהדות. אבל הישועה שלי לא תבוא משם. לפני כל ציור אני כותב בעזרת ה', ובסיום שוב כותב בעזרת ה', כדי לא ליפול ל'כוחי ועוצם ידי', וברוך ה', התמונות נפוצות ומשפיעות בעולם".
באחת מהרצאותיו בחו"ל, ניגש לנחשון יהודי, לצידו אשתו הגויה כשבזרועותיה התינוקת שלהם. אותו אדם ביקש לקנות תמונה של נחשון, ליטוגרפיה של הרבי מלובביץ'. נחשון התפלא מדוע אותו יהודי מתבולל מתעניין בתמונה של הרבי. "אני רוצה מאוד את התמונה הזו", ענה, "אני רוצה שיהיה לי משהו יהודי בבית".
לסיום שאלתי את נחשון כלפי איזו דמות תנ"כית הוא מרגיש שייכות והזדהות. ציפיתי שאותה הדמות תהיה לא אחרת מאשר בצלאל בן אורי, אשר ה' מילא אותו רוח אלוקים לבנות את המשכן במדבר. למרבה הפלא תשובתו הייתה אחרת. "אני מזדהה בעיקר עם שתי דמויות. האחת- דוד המלך. אני קורא תהילים בכל לילה, ורואה איך האיש הזה מתייסר ומוקף אוייבים, ומפרק לפרק נופל נפילות נוראיות! והתפילה מרימה אותו לבמותי על. כך שוב ושוב ואין לדבר סוף. כל הקיום שלו זה על ידי התחברות לשמים. וכך גם אנו חיים. הדמות השנייה היא יעקב אבינו, בחיר האבות, שהוא מחבר שמיים וארץ. על סולם יעקב נאמר 'ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה'. ביצירותיי לא פעם אני עושה חיבור של התחתון ביותר עם העליון ביותר. כל הבריאה היא בחינת רצוא ושוב, בדומה לזרימת הדם מרום המוח עד תחתית האצבעות שברגל. ירידה לצורך עליה לצורך ירידה וכן על זה הדרך. זו הזכות שלנו להיות בניו של הקב"ה. זכינו בכך בזכות אבותינו. כל מה שנותר לנו הוא להוריד את הראש ולהשתדל ללכת בדרכיו
לנחשון ישנה תפילה מיוחדת אותה אומר קודם עיסוקו בציור. התפילה נכתבה בחברון בשנת התשמ"ט:
תפילת האמן.
מודה אני לפניך יוצר בראשית, על אשר נסכת עלי את נסך רוח הקודש!
אנא! ברוב חסדך, הענק לי ממנו עוד ועוד, למען אוכל לשמוח בך ולשמח את בריותיך, ולגלות את מציאותך גם במקום החושך. כי ממך הכל, ולפניך- כחשיכה כאורה.
ובראת את עולמך ויצרת בו את בריותיך כדי שיכירו אותך. ואכן זהו חסד, עד אשר אין בפינו מילי עוזיאל כמיסה ם להודות לך על אשר בראתנו להיות בניך, בני ישראל, וקרבתנו אליך ולעבודתך, וזיכית את נפשותינו לאור באור החיים.
תפילת האמן.
מודה אני לפניך יוצר בראשית, על אשר נסכת עלי את נסך רוח הקודש!
אנא! ברוב חסדך, הענק לי ממנו עוד ועוד, למען אוכל לשמוח בך ולשמח את בריותיך, ולגלות את מציאותך גם במקום החושך. כי ממך הכל, ולפניך- כחשיכה כאורה.
ובראת את עולמך ויצרת בו את בריותיך כדי שיכירו אותך. ואכן זהו חסד, עד אשר אין בפינו מילי עוזיאל כמיסה ם להודות לך על אשר בראתנו להיות בניך, בני ישראל, וקרבתנו אליך ולעבודתך, וזיכית את נפשותינו לאור באור החיים.
